פרופ' חיים שיבא ז"ל

פרופ' חיים שיבא (שיבר) נולד בשנת 1908 בפראסין, כפר קטן בבוקובינה, בחלקה המזרחי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. את לימודי הרפואה החל בצ'רנוביץ, עיר שהתקיימה בה פעילות ציונית ענפה, בהשפעת סבו. במקביל לבחינות ברפואה עבר גם הכשרה חקלאית כדי לזכות בסרטיפיקט (אשרת עלייה) של ההסתדרות הציונית, וב-22 בדצמבר 1932, יום לאחר קבלת הדוקטורט, יצא בדרכו לארץ ישראל. כשהגיע לארץ כרופא מתחיל לא נמצאו עבורו תקן ומקום עבודה בקופת חולים ולכן החל לעבוד בפרדסים. מטופליו הראשונים היו הפועלים והוא התפרסם בקרבם לאחר שסייע לאשתו של אחד מהם ללדת.

בשנת 1933 החל לעבוד כרופא בבית החולים העמק שבעפולה ועסק בעיקר במלריה. בהמשך התמנה לרופא קופת החולים של עמק חפר וחילק את זמנו בין המרפאה בכפר ויתקין לביקורים ביישובי הסביבה. בשנת 1936 הצטרף לארגון ההגנה והיה שותף בהרכבת הצוות הרפואי של בית החולים בילינסון שהוקם אז, כעוזרו של ד"ר הרי הלר. מד"ר הלר למד את עקרונות הניהול הרפואי.

באביב 1942 גויס לצבא הבריטי והיה רופא בבית חולים מספר 66 של הצבא הבריטי מדרום לעזה. ב-1946 נשלח לקפריסין כדי לארגן את הרפואה במחנה הפליטים, אך עם פרוץ מלחמת השחרור נקרא חזרה ארצה כדי לארגן את המיון הרפואי של המתגייסים עם ד"ר גור אריה ולגבש את עקרונות "השירות הרפואי" (שהיה הבסיס לחיל הרפואה של צה"ל).

בספטמבר 1948 הקים את התשתית לבית הספר לרפואה של בית החולים הדסה בירושלים, ובתוך שנה הקים במסגרת "השירות הרפואי" 16 בתי חולים ובהם כ-3,500 מיטות, שירות מרפאות ואספקה רפואית. עם יציאת הבריטים מהארץ, החליטו הוא וד"ר הלר כי תל ליטוינסקי (שהיה בית חולים צבאי בריטי מספר 5) יהיה בית חולים בסיסי של צה"ל (יחד עם בית החולים סרפנד שהפך למרכז הרפואי שמיר/ אסף הרופא ובית חולים 10 בחיפה). הם הציעו שייקרא ע"ש דוד בן גוריון, אך בן גוריון הציע שייקרא ע"ש ארגון השומר, וכך הפך שמו של תל ליטוינסקי לתל השומר.

ב-1952-1949 היה שיבא שותף לטיפול בעולים הרבים שהגיעו לארץ ופתח מחלקה לטיפול בילדי העולים מתימן בתוך בית החולים הצבאי. הרפואה באותם זמנים התמקדה במחלות שהביאו עמם העולים: גזזת, גרענת ושחפת. מתוך הבנה שבית חולים צריך לשרת את הקהילה ולא רק חיילים, פיתח שיבא את שירותי רפואת הילדים, הנשים ובריאות הנפש (שנועדה לתת מענה לפצועי צה"ל) ובמקביל המשיך לשים דגש על רפואת החירום. ב-1953 מונה למנהל בית החולים. חלק מחזונו היה פיתוח טכנולוגיות חדשות וב-1958 הוקמה המחלקה לניתוחי לב וחזה. במקביל לניהול בית החולים ניהל שיבא גם את המחלקה הפנימית 38. כל אותה תקופה נקלטו לעבודה רופאים עולים, פליטי ארצות שונות. הוא שם דגש על בינוי בית החולים החדש אך גם על מגורים (שכונת עמק דותן) ופיתח את המחקר בתחומים שונים (למשל בקדחת ים תיכונית ובגנטיקה).

שיבא גם נסע להשתלם ברפואה פנימית ובמחקר בניו יורק, אך השתלמותו נקטעה בהוראת בן גוריון שמינה אותו למנכ"ל משרד הבריאות. ב-1963 החל לעסוק בבריאות ברמה לאומית ובנה בבית החולים מרכז גדול לשיקום. אז גם עבר התקף לב קשה והעביר את ניהול בית החולים לפרופ' ברוך פדה. הוא המשיך לנהל את ביתן 38 וחזר לנהל את בית החולים לאחר שפדה מונה למנכ"ל משרד הבריאות. בשנת 1968 הוענק לשיבא פרס ישראל.

ב-10 ביוני 1971, לאחר יום עבודה עמוס, נפטר מהלם לבבי.